פסק-דין בתיק ת"א 35417-08-10

בפני תביעה כנגד בוררים, אשר ישבו לדין במחלוקת שבין התובע לאחר (להלן: " חליפאט"), לפיצוי בטענה כי מעלו באמון שניתן בהם ועל כן חבים הם בפיצויים על הפרת חוזה, לפי הוראות סעיף 30 לחוק הבוררות התשכ"ח - 1968 (להלן:" חוק הבוררות").

עוד נטען לדמי נזק מכוח עוולת הרשלנות, המעוגנת בפקודת הנזיקין, כי ניהלו את הבוררות באופן לא מקצועי ולא ראוי תוך גילוי משוא פנים כלפי הצד האחר וגרמו לתובע לנזקים.

1. התביעה הוגשה מלכתחילה כנגד שלושת הבוררים אשר ישבו לדין : עו"ד ירון יטיב, עו"ד מלי כהן ועו"ד צביקה מועלם, שלושתם בעלי משרד עורכי דין באשקלון. בשלב מקדמי של ההליכים ולבקשת התובע נמחקה התביעה כנגד עו"ד מלי כהן. התביעה התבררה כנגד שני הבוררים האחרים.

2. עיקר תביעתו של התובע מבוססת על הטענה כי הבוררים מעלו באמון שניתן בהם ועל כן חבים הם כלפיו. לטענת התובע הפרת האמון באה לידי ביטוי בכך שהנתבעים - עו"ד יטיב ועו"ד מועלם - לא יידעו אותו בדבר היכרות מוקדמת וקשרים קרובים עם חליפאט ועם העד מטעם חליפאט, מר חיים שוורץ (להלן: " שוורץ"). טען התובע כי בין עו"ד יטיב לבין מר בנו של מר חיים שוורץ, קיימים קשרים חברתיים קרובים והדוקים אשר באו לידי ביטוי אף בנסיעה עם בנות הזוג לחו"ל ביחד. כמו כן, טען כי עו"ד יטיב ייצג בעבר את מר חיים שוורץ. לגבי עו"ד מועלם ייחס היכרות מוקדמת של עו"ד מועלם עם מר חליפאט במספר הליכים משפטיים. לטענתו, היתה חובת אמון מוגברת על הבוררים לגלות לו דבר ההיכרות המוקדמת וכי מקום שלא עשו כן מעלו באמון שנתן בהם עד כי קמה לו הזכות לפיצוי מכוח הוראת סעיף 30 לחוק הבוררות.

3. עוד טען כנגד הניהול הכללי של הבוררות על ידי הבוררים כשלטענתו התנהלותם של הבוררים הגיעה לכדי הפרת אמון כלפיו. בעניין זה טען כי - הבוררים לא הוציאו תחת ידם שטר בוררות המגדיר את המחלוקות העומדות לדיון ואת סמכות הבוררים; כי הבוררים לא ניהלו רישום פרוטוקול של הישיבות; כי הבוררים נמנעו מלחשוף בפניו את התרשומות שכל אחד מהם עשה במהלך ישיבות הבוררות; כי התעלמו מדרישת התובע, לאחר הישיבה השניה שהיתה גם הישיבה האחרונה, להפסיק לאלתר את הבוררות ותחת זאת הוציאו תחת ידם את פסק הבורר; כי לא נמקו את פסק הבורר ואף פסקו פסקם בניגוד לחוק עת פסקו לטובת חליפאט ריבית גבוהה החורגת מגבולות חוק פסיקת ריבית.

4. במישור העובדתי אין חולק אודות הנטען על ידי התובע בדבר אי גילוי דבר ההיכרות שיש לבוררים עם חליפאט ועם שוורץ, בהתאמה. אלא שעו"ד יטיב טען כי היכרותו המוקדמת עם בנו של מר חיים שוורץ לא היתה משמעותית בעיניו וכי הנסיעה המשותפת לחו"ל היתה בשל קשר חברי שבין נשותיהם. עוד הודה כי לבקשת רוכש דירה מאת חיים שוורץ ייצג את שני הצדדים בעסקת המכר, אך חזר והדגיש כי הפניה לשכור שירותיו היתה דוקא מטעם רוכש הדירה של שוורץ ולא מטעם שוורץ.

5. גם עו"ד מועלם לא כפר בייצוג מר חליפאט בהליכים משפטיים קודמים שונים אך לטענתו הכיר באותה מידה את התובע ואף היכרותו עם התובע היתה קרובה יותר מאשר עם חליפאט וכי הפנייה של שני הצדדים אליו על מנת שיכריע במחלוקת ביניהם היתה מתוך ידיעה כי הוא מכיר את שני הצדדים.

6. גם עו"ד יטיב וגם עו"ד מועלם טענו כי מר חיים שוורץ הוזמן ליתן עדות על ידי שני הצדדים אשר ביקשו את הבוררים לחקור אותו טלפונית במהלך ישיבת הבוררות השניה.

7. אשר למשור הדיוני והתנהלות הבוררות טענו הבוררים כי הצדדים הביאו בפניהם את כל המחלוקות ולא ביקשו למקד הדיון דוקא בשאלת הריבית. עוד טענו כי הוסכם שהבוררים לא יהיו כבולים לדין המהותי ולכן לא נפל פגם באי ניהול פרוטוקול הבוררות וכי כל אחד מן הבוררים עשה לעצמו תרשומת של הדברים. אשר להודעת התובע אשר הגיעה לידיהם לפיה מבקש הוא כי יפסיקו ממלאכתם טענו כי ההודעה הגיע לאחר שהוצא על ידם פסק הבורר על אף שבפועל נשלח אל הצדדים מספר ימים לאחר מכן ועל כן, לא ראו טעם לעכב הוצאתו.

8. למותר לציין כי פסק הבורר שנתנו הבוררים במחלוקת לה נדרשו בין התובע לבין חליפאט בוטל בהסכמה, על ידי בית המשפט המחוזי במסגרת בקשה לביטול פסק בורר שהגיש התובע. במסגרת הבקשה לביטול פסק הבורר שטח התובע טענות בדומה לטענותיו כאן אולם, לנוכח ההסכמה לביטול פסק הבורר אין בנמצא פסק דין המנמק את עילת הביטול.

9. השאלה הראשונה העומדת לדיון הינה אפוא האם התנהלותם של הבוררים במהלך הבוררות, בפרט אי גילוי  דבר היכרותם עם חליפאט ומר שוורץ מגיעה לכדי מעילה באמון אשר תצדיק מתן פיצוי לתובע מכוח הוראת סעיף 30 לחוק הבוררות.

10. בטרם אדרש לשאלה זו אציין כי על אף שבמסגרת תביעתו ביקש התובע לבסס תביעתו כנגד הבוררים גם על עוולת הרשלנות ויתר הוא עליה במסגרת סיכומי טענותיו וטוב שכך, מאחר ועל פי הוראת סעיף 8 לפקודת הנזיקין נתונה חסינות לבעל משרה שיפוטית, ובורר בכלל זה, לגבי כל עוולה שבוצעה במילוי התפקיד השיפוטי. חסינות זו משמע, קיומו של מחסום דיוני בפני הגשת תביעה בנזיקין כנגד בעל משרה שיפוטית ובורר. אין מדובר בהיעדר אחריות מהותית בנזיקין אלא במחסום דיוני לאכוף אחריות זו באמצעות תביעה (י' אנגלרד " יסודות האחריות בנזיקין" דיני הנזיקין - תורת הנזיקין הכללית [33], בעמ' 142 ).

מקור החסינות, על ^-פי סעיף 8 לפקודת הנזיקין, הוא ברצון לשמור על אי ^-התלות ועל העצמאות של נושאי משרה שיפוטית ובוררים מתוך אמון בסיסי ברמתם וביכולתם, וכן מההכרה כי המקרים של סטייה משורת הדין הם מעטים עד כי אי ^-הצדק העלול להיגרם עקב החלת החסינות אינו שקול כנגד הנזק לאינטרס הציבורי העלול להיגרם מהתערבות בפעולת השופטים והבוררים. (ראה רע"א 6830/00 אריה ברנוביץ נ' משה תאומים ואח', פ"ד נז(5) 691).

על אף זאת, יכול הבורר למצוא עצמו מתמודד עם תביעה על מעילה באמון וביצוע תפקיד מתוך מניע פסול מכוח הוראת סעיף 30 לחוק הבוררות, וזו עילת התביעה שבפני ובהתאם, המסגרת הנורמטיבית לדיון.

11. סעיף 30 לחוק הבוררות קובע כי :

" בורר שהסכים למינויו חייב לנהוג כלפי בעל הדין בנאמנות; מעל הבורר באמון שניתן בו, זכאי הנפגע, נוסף על כל תרופה לפי חוק זה, לפיצויים הניתנים בשל הפרת חוזה."

על הוראה זו כותבת כב' המלומדת פרופ' אוטולנגי "בוררות דין ונוהל" כרך א' ) כי:

" הוראה זו מקימה את חובתו הבסיסית של בורר לנהוג כלפי הצדדים בנאמנות והיא מטילה עליו את החובה להימנע ממצב של ניגוד עניינים ולהימנע ממצב שיקים חשש ממשי למשוא פנים."

ועוד נאמר בפסיקה, מפי כב' השופטת שטרסברג - כהן ברע"א 6999/96 מכשירנות חדרה בע"מ נ' רויכמן, פ"ד נב(2) 752, 758 כי :